החלטה בתיק ס"ע 7912-09-11

1.       בפני שתי בקשות מטעם התובעת: האחת, בקשה להבהרת החלטת בית הדין מיום 18.3.2012. השניה, בקשה לדחייה על הסף של התביעה שכנגד שהגיש הנתבע נגדה. להלן תדון כל בקשה כסדרה.

הבקשה להבהרת ההחלטה מיום 18.3.2012

2.         רקע עובדתי: ביום 18.3.2012 ניתנה החלטת בית הדין בבקשת הנתבע לדחיה על הסף של התביעה העיקרית שהגישה התובעת (להלן: ההחלטה). בהחלטה נקבע כי בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה (ע"א 1071/01 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (1.4.1996); ע"ע (ארצי) 346/05 שלמה שלום - אלה קוזמינוב (15.6.2006); תע"א (ת"א) 12272/08 הסתדרות העובדים הלאומית - עובדיה כהן ואח' (8.12.2011)), הודאת הנתבע בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו בעבירה של גניבת עובד ממעביד, כמוה כ"הודאה בקיום זכות התובע" כמשמעה ב סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: החוק). אשר על כן, הודאת הנתבע בהליך הפלילי החלה מחדש את מרוץ ההתיישנות של עילת התביעה האזרחית של התובעת בהליך דנא בבית הדין. נוכח העובדה שעניינה של הודאת התובע בהליך הפלילי היא גניבת סולר בלבד, אותחל מרוץ ההתיישנות ברכיב תביעה זה בלבד. לאמור, שאר רכיבי התביעה, כגון: גניבה של מצעים, אבנים וציוד יקר ערך אחר, התיישנו.

3.         ביום 19.3.2012 התקיים דיון מקדמי בתביעה בפני רשמת בית הדין, ובמסגרתו התגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנות ההחלטה ובפרט, לעניין הסכום שנותר במחלוקת. לבקשת התובעת, ולמצער אי התנגדות הנתבע, קבעה הרשמת כי התובעת תגיש את הבקשה דנא להבהרת ההחלטה.

טענות הצדדים

4.         במסגרת הבקשה מבקשת התובעת כי נבהיר האם הסכום שנותר במחלוקת בין הצדדים בגין גניבת הסולר הוא הסכום בו הודה הנתבע בהליך הפלילי, או שמא סכום הנזק שנגרם לתובעת בפועל.

5.         לטענת הנתבע לא היה מקום לבקשתה של התובעת, שכן אין בנמצא הליך של הבהרה אלא על דרך של בקשה לתיקון ההחלטה. מוסיף הנתבע כי ההחלטה ברורה ומושתתת על ההלכות המנחות. כעולה מההחלטה, הודאתו של הנתבע היתה כי מכר 5,000 ליטר סולר של התובעת לאחרים בתמורה של 15,000 ש"ח. הודאת הנתבע לא כללה הודאה בדבר גניבת סולר בכמות גדולה יותר,  במחיר העולה על הנקוב או בנזקים שונים מגניבת הסולר. תנא דמסייע מוצא הנתבע בהערה שהעירה רשמת בית הדין במהלך הדיון שהתקיים ביום 19.3.2012 לפיה התביעה שנותרה היא אך ורק בהתאם להודאת התובע.

6.         בתשובתה לטענות הנתבע טוענת התובעת כי בהחלטה מיום 19.3.2012 ניתנה לה רשות לפנות לבית הדין בבקשת ההבהרה ומשכך אין מקום להתנגדות הנתבע. כן טוענת התובעת כי בהחלטה נקבע כי הרכיב שלא התיישן הוא אירוע הגניבה ועל כן כעת המחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקפה, עניין שלגביו לא ניתן לה להשמיע את קולה ואת עמדתה במהלך ההליך הפלילי.

דיון והכרעה

7.         צודק הנתבע בטענתו לפיה אין בסדרי הדין הליך של הבהרת החלטה, וכי דרך המלך היא הגשת ערעור, ומקום בו מדובר בפסק דין גם בקשה לתיקון פסק הדין, באחת הדרכים המנויות בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984. אלא שבענייננו אין לקבל את התנגדות הנתבע לבקשה וזאת נוכח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בישיבה המקדמית ואשר קיבלה תוקף של החלטה. הסכמה דיונית זו, לה לא התנגד הנתבע, יש לכבד. נוסיף כי לדידנו, יש להתיר את הבקשה אף מטעם של יעילות הדיון וקידומו (ראו בהיקש דברי הנשיא (בדימוס) ברק בע"א 3537/03 זאב בר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד נט(4) 568 (2005)).

8.         אשר לבקשה לגופה נאמר כי הבסיס הנורמטיבי לאתחול מרוץ ההתיישנות, כפי שעמדנו עליו בסעיף 7 להחלטה, הוא הודאת הנתבע בקיום זכות התובעת, ולמצער בכל העובדות שיש בהן כדי  לבסס את זכות התובעת, כך שניתן להסיק שהנתבע מודה גם בקיום זכות זו. עיון בגזר הדין שניתן בהליך הפלילי ביום 20.6.2011, אותו ציטטנו בהרחבה בסעיף 10 להחלטה, מעלה כי הנתבע הורשע, על יסוד הודאתו, בכך שמכר 5,000 ליטר סולר של החברה לאחרים תמורת 15,000ש"ח במהלך החודשים 3/2004 - 7/2004. הודאת הנאשם, כפי שעמדנו עליה, מכירה בזכות התובעת הצומחת מגניבת 5,000 ליטר הסולר בלבד. על כן, רכיב התביעה שלא התיישן הוא 5,000 ליטר הסולר האמורים ותו לא. בהתאם, קבענו בסעיף 14 להחלטה, כי "באשר לגניבת הסולר הנטענת, ימשיך ההליך להתברר לגופו וכסדרו" , והדברים ברורים.

9.         צא ולמד, התובעת רשאית לתבוע את הנזקים שצמחו לה מגניבת 5,000 ליטר הסולר בלבד, אולם אין היא כבולה לסכום בו מכר הנתבע את הסולר לאחרים. התובעת רשאית, אם כן, במהלך בירור ההליך, לטעון לגובה הנזק שנגרם מגניבה זו, וממנה בלבד. בהתאם לאמור, לא יהא זה מותר לציין, כי טענת התובעת לפיה "מדובר בתביעה של 20,000 ליטר סולר שנגנבו במהלך של שנתיים על ידי הנתבע שעבד בתור מנהל אתר אחראי על עובדים, על ביצוע עבודות" אינה עומדת לה, נוכח העובדה שהודאת הנתבע התייחסה לחודשים 3/2004 עד 7/2004, כמפורט בגזר הדין. לעניין זה נוסיף ונציין כי אין משמעות לעובדה שהתובעת לא היתה צד להליך הפלילי ולא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את קולה. באפשרותה  של התובעת היה להגיש את התביעה בכללותה בטרם התיישנה, אף אם ההליך הפלילי לא הסתיים. זאת ועוד, אין לומר כי לא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את קולה. זאת עשתה כאשר הגישה תלונה למשטרה, אשר הביאה, בסופו של הליך להרשעת הנתבע.

הבקשה לדחייה על הסף של התביעה שכנגד

10.        בד בבד עם הגשת כתב הגנתו בהליך העיקרי הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד במסגרתו הוא עותר לתשלום שכר בגין 6 חודשי העסקה, החל מחודש יוני 2003, פדיון דמי הבראה ופדיון דמי חופשה.         

11.        לטענת התובעת (והנתבעת שכנגד), דין התביעה להדחות על הסף מן הטעם שהתיישנה. כך נטען  כי התובע חדל לעבוד אצל הנתבעת בחודש 02/2004 ועל כן תביעתו התיישנה כבר בחודש 2/2011.  התביעה שכנגד הוגשה בחודש 10/2011, קרי בחלוף 7 שנים ממועד הפסקת העבודה. אשר לגוף הטענות שבכתב התביעה נטען, כי רכיב התביעה שעניינו שכר עבודה לשנת 2003 התיישן עוד בשנת 2010; רכיב 'דמי הבראה' התיישן שנתיים לאחר סיום יחסי העבודה, היינו בשנת 2006; רכיב 'פדיון חופשה' התיישן שלוש שנים לאחר סיום יחסי העבודה, כלומר בשנת 2007. התובעת מוסיפה וטוענת כי התביעה שכנגד אינה חוסה תחת סעיף 4 לחוק ההתיישנות משני טעמים. הראשון, משום שהיא התיישנה בחודש 02/2011 ואילו התביעה העיקרית הוגשה לאחר מועד זה. השני, כי אין מדובר בתביעה בנושא אחד או הנובעת מנסיבות התביעה העיקרית. לטענתה, מרוץ ההתיישנות לתביעה העיקרית החל במועד הרשעת הנתבע בפלילים, בעוד התביעה שכנגד התיישנה כחצי שנה לפני שהחל מרוץ ההתיישנות של התביעה העיקרית.

12.        הנתבע (והתובע שכנגד) מצדו סובר כי, תביעתו חוסה תחת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, שכן מדובר בחיובים כספיים הנובעים מיחסי העבודה ששררו בין הצדדים ולפיכך מושתתים על אותן נסיבות. במסגרת תגובתו, טוען הנתבע כי הוא רשאי לתבוע את דמי ההבראה עבור השנתיים האחרונות של תקופת עבודתו.   

דיון והכרעה

13.        הוראות חוק ההתיישנות קובעות כי תביעה לעניין שאינו מקרקעין, מתיישנת בחלוף 7 שנים, וכי מרוץ ההתיישנות חל ביום לידת עילת התביעה (סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות). סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות"